נורית קציר ז''ל


      
''אם אומר כי אני יודעת מדוע בחרתי להיות שחקנית, הרי יהיה זה כאילו אמרתי שאני מבינה את אהבתי לתיאטרון – וזאת אינני מבינה. אני יודעת כי אני אוהבת את ריח הבמה, את ארץ הפלאים שלתוכה גולש השחקן, על כנפיהן של קרני אור הנשלחות מזרקור ישן. את השקט הכבד עמוס הציפייה השורר באולם, שבריר של שנייה לפני עלות המסך..''
כך כתבה נורית קציר עוד בטרם בחרה בתיאטרון כמקצוע או כדרך חיים.
ט''ז בסיוון תש''ג –כ''ז כסלו תשכ''ז
10.12.66 – 19.6.43


נורית קציר הייתה בתם הבכורה של נינה ואפרים קציר ז''ל - נשיאה הרביעי של מדינת ישראל.
ילדותה עברה עליה ברחובות, באווירה המיוחדת של 'מכון ויצמן'. כבר בשנות לימודיה בבית-הספר התיכון ברחובות התבלטה בכישרונה המיוחד לתיאטרון.

לאחר שירותה הצבאי החלה נורית את לימודיה בפקולטה לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1964 נסעה לארה''ב והתקבלה למחלקה לדרמה באוניברסיטת קליפורניה. למרות התחרות הגדולה קיבלה הסטודנטית מישראל תפקידים בהפקות האוניברסיטה, ובין היתר גילמה את וירגיליה במחזה ''קורנליוס'' מאת שקספיר ואת תפקיד המלכה במחזה ''המלכה והמורדים'' מאת אוגו בטי.

נורית חזרה לארץ, קיבלה תפקיד ב'תיאטרון דורון' במחזה ''הורים איומים'' של ז'אן קוקטו בבימוי יואל זילברג ודחתה את המשך לימודיה בארה''ב כדי לעשות את צעדיה הראשונים על במה מקצועית בישראל.

ב 10 לדצמבר 1966 נפטרה נורית קציר מהרעלת גז שנפלט מתנור בחדר השינה שלה.
לאחר מותה הקימו הוריה בירושלים את המרכז העירוני לתיאטרון על שמה.

באחד ממכתביה מארה''ב כתבה נורית לאמה:
''מחר אחרי הצהריים תהיה ההצגה האחרונה – ואחריה אנחנו מפרקים את התפאורה. תהיה ארוחת ערב חגיגית ואחר כך מסיבה... קצת ישתו, קצת ישמחו, וישכחו. מין עצבות של כמיהה עולה כבר עכשיו ועוטפת את הלב. כמיהה לתפוס ביד את הרגע החולף, לעצור אותו, להשאיר ממנו ולו רק שמץ, למזכרת.... שישה שבועות חלפו ואתה פתחת ונתת את כולך – זיכרונות, רגשות, מחשבות ותקוות, יצקת ולשת ויצרת בגופך ובקולך דמות – נפחת רוח חיים באפה והגשת אותה ערב ערב מעל ריצפת קרשים שטופת אורות, לקהל.''